סודות ששמרתי בלב


אני זוכרת לפנות בוקר בבית הילדים בקיבוץ. איני יודעת אם זה קרה באמת, אבל עמדה אישה בחוץ, ומבפנים אחת נוספת פתחה את החלון ואמרה, מעניין למה הבוקר עוד לא הגיע, השמש כבר הייתה אמורה להפציע. ואני התעוררתי במיטה הקטנה הזו בפינה ועדיין היה חושך מוחלט. חשבתי לעצמי: בגלל זה היא פותחת את החלון – היא מזמינה את השמש לבוא. והתחלתי לדאוג שאולי, השמש כבר לא תזרח לעולם, ויהיה כאן חשוך בקיבוץ לכולם. אבל אז אמרתי לעצמי מילים מרגיעות מבפנים: את זוכרת שאת לא מכאן שאת רק בשליחות, שזה כמו חלום. המציאות שלך היא במקום אחר שם יש לך אבא ואימא אחראים שלא היו משאירים אותך לגור לבד בקיבוץ בבית ילדים, מקום אליו כל אחד יכול להיכנס, לפתוח חלונות, להפחיד ילדים, להזמין את השמש כשעדיין חשוך, וכולם ישנים. הייתי אז אחרת, הרגשתי מחוברת. החלטתי וידעתי שאני מיוחדת, רואה ויודעת את האמת כולה, וסביבי אנשים שאינם מבינים שאני באה ממקום אחר. כך היה לי קל יותר. הרגשתי מוגנת כי זה רק החלום, וכאן זה לא ממש הבית, זה יותר התנסות וחוויה של מקום. ובגלל שאני מיוחדת וחכמה נשלחתי לחיות כאן כמו במשימה. הייתי בת ארבע או חמש לא יותר. נתנו לי שם מיוחד- אביבית. רק לי ולא לאף אחד נוסף אחר. אבא נתן לאימא בהריון במתנה תקליט של גאולה גיל, "דבר אלי בפרחים" אביב בא ביקשה אביבית להיות – שיר מקסים. עד היום כשהשיר מתנגן אני מאמינה שאבא מאי שם שולח לי אור במתנה. שמי נתן לי תזכורת לפריחה, שמחה פתיחות ואור, במציאות היה לי קשה, ודאגתי הרבה, וכמעט לא ידעתי להיות שמחה ומאושרת. הסיפור שלי כאן התחיל כמו אצל כולם בלידה. התקשיתי לצאת מרחם אמי, היה שם צר מידי עבורי, וכך שעות רבות ניסיתי לצאת, וכנראה מלבד אמא גם סבלתי אני. שעות ארוכות קשות היא זוכרת, כולן יולדות והיא נשארת. אבל כמו שתמיד אמרו לי "אף אחד לא נשאר בפנים", יצאתי גם אני, ומיד שמו לי מסכת חמצן על הפנים, כך התחלתי כאן את מסע החיים, וכאילו זה עדיין לא מספיק, לאחר כחודש הגיעה ד"ר אדר (רופאת הילדים של הקיבוצים) והיא שמה לב שאין לי פישוק. שמפרקי אגן הירכיים יצאו כנראה בלידה מהמקום, מרוב לחץ וצפיפות. כבר היה קצת מאוחר לשים רצועות ולתקן ונוצרה בעיה שתלווה אותי כאן מסע שלם. תגדיר אותי עם מוגבלות קלה, וגם צליעה, אבל המסר יהיה ברור ועוצמתי: זה לא נורא , את כמו כולם. תלכי ישר וזקוף זה מאד חשוב! הכניסי את הבטן חזק לייצוב. ובאמת שאז עוד היה לי בסדר, אבל משהו בפנים הרגיש לי קשה ועצוב. להיות ילדה קטנה עם מום קטן, זה לעיתים בעיה מאד גדולה. כי אין הגדרות ויש בלבול, ואת לא יודעת אם את סובלת וקשה לך, או שאת מפחדת לסבול ושיהיה לך קשה. ואז המפרקים באמת היו עדיין בעיה קטנה, כי הבעיה הגדולה באמת החלה להתעורר עמוק בפנים במעמקים. היו לי אז זוג הורים ואחות קטנה בשנתיים וארבעה חודשים, והרבה ילדים שהיו ממש כמו עוד אחים, כי חיינו ביחד רוב היממה לא ידעתי שרק בקיבוץ יש "הקמה". והיו מטפלות שהן כמו אימהות ואליהן ידעתי שאני אמורה לפנות. לשמחתי הגננת הייתה דודתי וקיבלתי קצת יותר תשומת לב ושקט נפשי. הייתה מקלחת אחת לכולם והיינו עומדים ערומים בתור, תמיד אחד מתחת לזרם המים, השני מסתבן בינתיים, וככה בשרשרת עד שכולם נקיים. ואם רציתי עוד טיפת מים זורמים כבר היו מאחוריי צועקים. אני לא אהבתי להתקלח עם כולם כי התביישתי, הייתה לי צלקת של ניתוח שעברתי, מהסיפור ההוא של המפרקים שיצאו מהמקום בלידה, החליטו לנתח ולנסות לתקן לפחות חלקית את הבעיה. (מה שעוד יביא אותי 40 שנה אחרי להשתלת מפרקים דו צדדית ). הייתה לי צלקת אישית. היום אני מבינה שהיא הייתה פיזית והרבה נפשית. לא רציתי שכולם יראו אותה כל הזמן, אבל ממש לא חשבו על זה ולא העזתי לעשות מזה עניין, אז שתקתי. רוב הדברים שהיו לי להגיד אמרתי לעצמי פנימה, וכיוון שהיה שם כאב וסבל ופחדים, היו לי בגוף תמיד כאבים. בעיקר ברגליים בבטן ובגב. הרגליים זה הסיפור אישי שלי ובעתיד עוד אלמד לקרוא שם סיפורים של אחרים.(רפלקסולוגית) והבטן זה כל הרגשות והפחדים, והגב כי הלך לי לאיבוד המרכז של עצמי, כי פעם שם במיטה הקטנה בגיל ארבע או חמש אני לא זוכרת בדיוק, היו לי פחדים וחששות ויצרתי עולם דמיוני ועשיר שעזר לי להרגיש מוגנת ולחיות. להאמין שעוד מעט אתעורר מהחלום ואהיה בחזרה במקום שיש בו אמון ובטחון. כאן בחלום הזה בקיבוץ, היו לי הורים לשעתיים אחר הצהריים בדיוק. ועוד חצי שעה בבוקר הם באו לבקר ככה מהר. לי היה מזל גדול יותר מכל הילדים אחרים, כי לפעמים היינו נוסעים לביקורת אצל האורתופד ילדים. ואז היה לי יום כיף בתל אביב לבד עם ההורים, בלי רעש, תחרות, ואינספור גירויים. ואפילו אהבו לספר שגנבתי בייגלה ממאפייה, זו לא גניבה כמו גנבים אמיתיים, פשוט לא ידעתי שיש דבר כזה כסף ושמשלמים. אצלי בקיבוץ הכול היה חופשי – תמיד אמרו לי שלחיות שם זה כיף חיים!! ומזל גדול. אני לא ממש הבנתי למה כל כך טוב שהכול חופשי וחיים קרוב לטבע ויש כל בוקר טיולים, זה הוסיף לי רק עוד קצת פחד שאולי יהיה לי קשה ויכאבו לי הרגליים. וכך נעתי לי במסע אישי פנימי של כאבים אשמה וחרדות, על כל מה שלא הצלחתי להיות. מעט מאד ידעו מה עובר עלי, מלבד מה שנראה בחיצוני. ואני שכחתי מי היא באמת אני, אבל ידעתי שיבוא יום ואזכר. והיום הזה הגיע ואני כאן לכתוב ולספר.

פוסטים נבחרים
פורסם לאחרונה