סודות ששמרתי בלב (2)


הייתי ילדה שאהבה לשבת ולהביט בשמיים. קראו לי עצלנית ונסיכה והיו גם שמות גנאי שזכיתי להם, תלוי במצב הרוח וביכולת המשפחתית והסביבתית להכיל את הצורך הזה שלי . תארו לכם בת קיבוץ, בבית ילדים, ושעתיים וחצי אחר הצהרים אצל ההורים. כשכל היום עמוס במטלות וקבוצתיות, ויחסי חברה ורעשים סביבתיים בלתי פוסקים, כולל ביקורת שנזרקת מכיוונים שונים כי צריך להתאים, שכל מה שהיא רוצה זה לשבת בשקט לשחק עם הידיים באדמה או לשבת ולהביט בכוכבים. לא הייתי עצלנית ולא הרגשתי כך, היה משהו בהתבוננות הזאת שהחזיר אותי הביתה, הייתי מחפשת מאיפה באתי, ומחיה את המקום, בשבילי תמיד היו הרבה מקומות שחיו בהם בני אדם. ואני חיפשתי את שלי על ידי התבוננות בכוכבים בשעות הערב. אהבתי תמיד כשהחשיך, ונהגו לומר שאני לא אוהבת אור. אך במהות הייתה לי תחושה שאני חייבת הפוגה מהרעש הזה ומהפעילות היום יומית שעוררה בי מתח רב. אז בערב כבר בתור ילדה קטנה אהבתי לשבת על כיסא נוח ולהתבונן בשמיים. ממש הייתי מחכה בקוצר רוח שאחד המבוגרים יפנה את הכיסא שלו ויקום, בשבילי זו הייתה הזדמנות להתחבר לקיום. הייתי מזנקת ומתיישבת במקומו רק כדי להתבונן בשמיים בנוחות. ההתבוננות הזו איזנה אותי, נתנה לי אפשרות לחצות עוד יום, עם מה שהוא יביא איתו. כמובן שאחרי זמן קצר שמעתי קול מחנך שאומר לי לקום כי זה לא מכובד שילדה קטנה יושבת ואדם מבוגר עומד. אז קמתי וחיפשתי לי מקום אחר. ולרוב לא מצאתי. אני חושבת שהייתי מצליחה לשמור על איזון נפשי ועל התמודדות עם חיי היום יום בקיבוץ, במשפחה ובחיים בכלל אם ההתנתקות הזו מעשיה תנועתית ופיזית, הייתה מקבלת תמיכה וברכה, אך היא התקבלה בקוצר רוח, במושגים של לא פעילה מספיק. ואם רק היו יודעים איזו פעילות פנימית רועשת ומלאת תנועה, מתרחשת בתוכי, אם רק הייתי יכולה להביא אותה לביטוי חיצוני, ולהראות בשפה מובנת מה מתרחש בי בפנים, כלומר אם הייתה לי היכולת לתרגם את האני הפנימי שלי לשפה חיצונית. נראה לי שהיה ברור לכולם שזו הבריאות הנפשית שלי שעומדת על הכף. אך זה לא היה כך, זה לא יכול היה להיות. כי בהסכמה של הורים לתת תינוקת לבית ילדים במקום להצמיד אותה אליהם, אבד החיבור הטבעי הזה שמאפשר הגנה, הבנה. מעולם לא יכולתי לומר לעצמי שאני מוגנת. הרגשתי פריצות. הכול יכול לקרות לי תמיד בכל זמן ומקום שאהיה. התחלתי להתבייש במה שהיה לי כל כך טבעי, וניסיתי להתאים את עצמי כך שהקולות שאשמע מבחוץ, ינעימו לאוזניי, ולא יצרו בי כל כך הרבה קונפליקטים. אז ניסיתי לקום ולהיות בעשייה, אבל אז איבדתי כוח כבר כילדה ממש קטנה, ורציתי רק לנוח, פחדתי מעשייה ותנועה, וגם היה לי קשה בפיזיות אז בכלל הלכתי לאיבוד. התחלתי לאבד את עצמי לעצמי. התחלתי לשכוח את הכוח ואת הייחודיות שלי, ניסיתי "לכבות שריפות" כל פעם שנאמר לי "כל הכבוד" על משהו שהיה נגד הלך הרוח הפנימי שלי, הרגשתי מנצחת. מחאתי לעצמי כפיים. וכך הרגשתי מותאמת לסביבה. הבנתי שזה נכון. ומה שאני באמת רוצה, מרגישה וזקוקה הוא הלא נכון. ומתוך ההבנה הזאת שכחתי הכול. איבדתי מרכז לחיות בו. חייתי בחוץ בנתק מוחלט ממי שאני, חיפשתי אישורים סביבתיים לדעת אם אני פועלת נכון. הרגשתי נחת רוח כששמעתי שאוהבים אותי או שקיבלתי מחמאה, ונפלתי לתהומות של ייאוש כפגעו בי והעליבו אותי. כשאת ילדה, נערה, אישה עם בעיה פיזית זה לא קשה לגעת לך בנקודות התורפה שלך, וכך הרגשתי שאני מתחילה ליפול. ניסיתי להבין את החיים, אבל כבר לא היה לי מצפן פנימי שיוביל אותי. וכיוון של הזמן חיפשתי אישורים חיצוניים לקיום שלי, פגשתי בחרדה. הנתק הזה בין הידיעה הברורה של מי שאני לבין חיי היום יום כאדם, התישו אותי. שנים רבות התהלכתי בתחושה שהאור שבי כבה. זה אילץ אותי לקחת פסק זמן מהחיים ולחפש אותו מחדש. זה לא הפסקה כזאת של ללכת לגור בטבע, לאכול טבעי ולעשות מדיטציה עד שאמצא את מה שאבד. זה פירוק במובן הקשה והכואב, כל כך עמוק ופנימי, ומתוך השבר הזה, התחלתי להחזיר את עצמי לעצמי. ישבתי לי בשקט הרבה ערבים במרפסת והבטתי לשמיים, סימנתי כוכבים בעיניים. כבר לא היה אדם שיכל להגיד לי שאני עצלנית או נסיכה. החזרתי לעצמי את הזכות, נזכרתי בהבטחה. להיות נאמנה לעצמי. ומתוך כך להתחיל לחפש את החיבור מחדש. כך ללא זמן ומקום התחלתי להעלות את עצמי מאותה התהום, למצוא שוב נקודות אור בתוכי, שקיבלו משמעות אחרת, חשבתי לעצמי שאולי אני סוף כל סוף מתבגרת, למרות שממש לא איכפת לי להישאר תמיד "ילדותית" זה משאיר אותי מחוברת לילדה הפנימית, מאפשרת לה להוביל אותי בדרכה. היום היא כבר לא לבד, יש לה אותי, והיא יודעת.

פוסטים נבחרים
פורסם לאחרונה