סודות ששמרתי בלב (3)

רציתי לאהוב לטייל אבל לא הצלחתי.

אבא תמיד אמר לי שהוא לא ראה ילד שלא אוהב לטייל. אני לא אהבתי.

זה היה לי קשה ורוב הטיולים לא היו מותאמים ליכולת הפיזית שלי. אז ברגע שהיו מכריזים על טיול, הייתי נכנסת לעומס ומצוקה.

כמה מצוקה אגרתי בפנים ולא דיברתי, לא היה לי למי להגיד, לא הרגשתי שיש מי שיבין, העבירו לי מסר ברור שאני כמו כולם, אבל הרגשתי שונה ופגומה, והייתי עסוקה רוב הזמן בלהסתיר את ההליכה שלי, ולהתאים לכולם. למדתי להסתתר מאחור, ידעתי מתי עלי לעצור, קשרתי הרבה שרוכים בנעליים, העיקר שלא יראו שיש לי בעיה ברגליים.

חשבתי שבטח עשיתי משהו ממש רע שאני כל כך סובלת בחוץ ובפנים, וכולם זורמים. וכיוון שידעתי שיש הרבה מעבר לכאן ועכשיו, אז לקחתי את זה רחוק והייתי מדמיינת דברים רעים שכביכול עשיתי בחיים אחרים,

כמובן שרציתי לטייל, ואהבתי ריחות של טבע, ללכת יחפה על אדמה, דשא ירוק בבוקר, פריחת הדרים, גם ידעתי את השמות של כל העצים. אבל פחדתי מהטיולים הרגשתי שהם מעבר ליכולת שלי.

בדרך כלל אני הילדה שנתנו לה יד, היד הזו נתנה לי בטחון, בעזרתה הרגשתי קצת שייכת.

בטיול הסתכלתי על הפנים של כל הילדים וניסיתי לחקות את איך שהם נהנים, הייתי מנסה להתרכז בהסברים על הצמח או הפרח שמצאנו, אבל הצלחתי להתרכז רק במועקה שלי, כששמעתי "עושים הפסקה" לפתע נפסקה המועקה, הרגשתי כמו כולם, אז הייתי מצליחה להתחיל ליהנות. לקראת הסוף הייתי חוזרת אל עצמי והרגשתי שמחה.

זה היה פרומו עדין לטיולים המאתגרים באמת שהגיעו בגיל הנעורים. כל טיול היה מסלול הליכה של קילומטרים רבים, ואני הייתי תלויה במדריך רחמן שאולי יסכים לי להישאר במחנה ולא לעשות את מסלול. הייתי מוכנה לבשל, לנקות, לסדר. כל דבר רק להישאר. גם זו הייתה חוויה לא פשוטה כי היה לי משעמם, והרגשתי חוסר שייכות ומבוכה על כך שלא ממש יודעים מה לעשות איתי ואיך להתמודד, ולא הבנתי למה לא יכולתי להישאר בקיבוץ ולעבוד, אבל ככה זה היה צריך להיות, כמו כולם.

ואז...

הגיע הטיול למדבר יהודה!! כתה י"א.


ואני הבנתי שזה גדול עלי בכמה מידות ואני צריכה אסטרטגיה ממש טובה כדי להוציא אותי מזה. אז גייסתי כמה חברות טובות, שידברו בעדי. והתחלתי מסלול של שכנועים מהקל אל הכבד, הלכתי וביקשתי מכל מבוגר שהיה מקושר, שיאשר לי להישאר, אמרו לי שאצטרך לעבוד, שלא אחשוב לרגע שאהיה בחופש, ואני הייתי מוכנה לעשות הכול רק לא לצאת ולסבול.

זה לא הצליח לי.

עדיין החליטו שאני חלק, ושעלי לקחת חלק.

יום הטיול התקרב ולא מצאתי פתרון. אז עשיתי סבב נוסף, לא בביטחון עצמי מופרז, פשוט ילדה שפוחדת על עצמה, שמתביישת, שיודעת שזה גדול עליה בכמה מידות, ומחפשת הבנה, אוזן קשבת, תמיכה, תחושה של שייכות שנעלמה.

ואז נזכרתי שיש לי הורים!

הלכתי אליהם. זה לא היה חכם במיוחד העיתוי, כי זה היה יום חמישי הטראומתי!!

ביום זה אחר הצהרים בקביעות הוריי החליטו שכולנו מנקים את הבית (חדר וחצי) והדבר שהכי זכור לי זה מוסיקה רועשת ביותר ולחץ, הוריי היו טובים בלהדליק לחצים. אני כותבת וצוחקת. אבל זה היה שידור קבוע וחוזר על עצמו כל יום חמישי אחר הצהרים, ובנוסף אחותי הצעירה ממני בשנתיים וארבעה חודשים, מקטרת שיש לנו כתה שאנחנו מנקות כל יום בצהרים, ושבעצם אנחנו לא גרות כאן בכלל, אז שינקו הם. וזה היה ממש כמו שמן למדורה. לא עזר כלום ואחת נכנסה לחדר שינה והשנייה לשירותים, והיינו מנקות, ואני עשיתי את זה עם דמעות. אחר כך היה צ'ופר כזה משמח, ללכת לסבא וסבתא להתארח ולאכול לביבות, ביצים עם בצל וסלט ירקות. וסבא היה מראה לנו תמונות. איזה תמונות היו לו שם באלבום, אבל אותי לא ממש ענינו כל הדפים, כי בסוף בעמוד האחרון, היה דף עם תמונות של מתים. אמא לא רצתה בכלל שנראה, אבל אם היינו מגיעות לפני ההורים אז סבא שמח להראות לנו ולספר שאלו אחיו המתים מפוגרום ברוסיה.

אני באתי באותו היום לסגור את סיפור הטיול השנתי, הבית היה כבר נקי. זה היה ערב, הלחץ דעך. אבל היה "מתחמישי" כזה באוויר.

נכנסתי, הרגשתי שזה לא מתאים, אבל הטיול היה ביום ראשון והייתי חייבת עזרה מיידית ושקט נפשי.

אז דיברתי בשקט כזה מהוסס על הטיול השנתי שאני לא רוצה לצאת.

ואבא ישר עשה מבט אופייני וסימן שאגש לאימי שהזכירה לי שאני כמו כולם, ושיש לי מטפלות שעליי לפנות אליהן בנושאים כאלה.

התחננתי והסברתי והלכתי בין החדרים (חדר וחצי) והיה שלב שזה היה נראה שאבא ואני משחקים תופסת או מחבואים, עד שאבא ממש התעצבן ונתן בטעות מכה לתנור ספירלה בחדר שינה. והוא נפל לי על הרגל.

לרגע הייתה דממה.

ואז צרחתי מכאבים והרגל דיממה, נסענו למיון לעשות תפרים ולבדוק אם אולי שברתי משהו בפנים

אבל האמת, המחשבה היחידה שעלתה בראשי הייתה זהו, אין טיול, יש אלוהים!

וכך נסענו כולנו למיון ובילינו שם כמה שעות, עשו לי תפרים וגם "פרצופים חמוצים" וראיתי את הייאוש בעיניים של אבא, אבל לא היה לי איכפת מכלום, בתוכי התנגן לו ניגון, אין טיול ואין עבודה, אני בחופש שבוע הבא.



פוסטים נבחרים