סודות ששמרתי בלב (4)

בשעה ארבע וחצי המטפלת של "ההקמה" הייתה מכריזה: אפשר ללכת לחדר של ההורים!!!

תמיד הייתי מתרגשת מהרגע הזה, למרות שבדרך כלל כשהגעתי ההורים היו עדיין ישנים והייתי צריכה לחכות שיקומו.

ביום מיוחד אחד זה היה אחרת

נכנסתי וההורים היו ערים, חיכו לאחותי ולי.

אימא סידרה את המיטה ואחותי ואני עמדנו לידה, אבא הצטרף ואמר: אנחנו רוצים להתייעץ אתכן בנות, הרגשתי שהוא עומד לומר לנו משהו חשוב מאד.

ואז הוא פתח ואמר: הציעו לנו לנסוע לשליחות בברזיל, מה דעתכן?

הבזקים של אור ריצדו מול עיני, הרגשתי שההצעה הזו היא דלתות וחלונות נפתחים לרווחה, הרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות, זהו, מעכשיו יתמלאו חיינו בניסים ונפלאות, במקביל עלו להם שפע חששות, עליהם כמובן לא דיברתי בכלל,

וכך הרעיון הפך למציאות והתחלנו להתארגן לנסיעה לברזיל.

לנסוע לשנתיים-שלוש לשליחות בארץ רחוקה כשאת כולך בת שמונה זה ממש בלתי נתפס. הרבה דרמות ומחשבות הרצתי בראשי הקטן, בניתי לי אינסוף תסריטים דרמתיים כשבכולם אני מככבת. היו שם פרידות קשות מנשוא בנמל התעופה, וחזרה דרמטית ושפע חזיונות ורעיונות מלאו את דמיוני.

המציאות הייתה כזאת שנסענו לקבל חיסונים בסמטאות טבריה העתיקה ולקנות בגדים בסמטאות השוק של נצרת.

אז נדקרנו כמה פעמים בשביל להישאר "בריאים" וגם קנו לאחותי ולי חליפות אדומות מאד וזהות, ונעלי עקב ראשונות בחיים, בצבע שחור עם אדום מבריק.

וכך עלינו למטוס מטוקטקות ולבושות לתפארת, ומיד נכנסתי בראשי לסרט. אימים יש לציין.

הייתי בטוחה שזה סופנו, הולכים למות! לא ייתכן שהמטוס יצליח להישאר באוויר ואנו נגיע ליעדנו.

אבי זיהה שבתו "הרגישה מאד" יצאה מאיזון, והחל להסביר לי כיצד מטוסים טסים ומדוע לטוס זה בטוח. לא ממש שוכנעתי והזדעזעתי עוד יותר מההמראה, אך כשהתיישרנו בגבהים ונתנו הוראה לשחרר חגורות, השתחררו בי גם הרבה לחצים.

ואז החלו לחלק משקאות ואוכל, כהרגלי מול מזון, נפשי חסרת הביטחון נרגעה.

בחניית ביניים עצרנו לכמה שעות ברומא, חווינו קצת היסטוריה רומאית ואכלנו פיצות וגלידות , ובשדה התעופה בדרך למטוס, נפל לי עקב מהנעל והתחלתי לצלוע עוד יותר מתמיד. העקב הלך לאיבוד בשירותים והחל הלחץ והחיפושים.

איני זוכרת כיצד זה הסתיים, בטח הביאו לי נעל חלופית, אבל סיפור העקב עוד יסופר אינספור פעמים, איך פתאום שמו לב שאביבית צולעת.

לאחר שעות ארוכות וחציית אוקיינוסים הגענו לברזיל בריאים ושלמים, מלבד כמה מזוודות שנשארו בדרכים, וגרמו לקצת-הרבה לחצים.

כשיצאנו משדה בתעופה הופתעתי ביותר מכך שהכול נראה "כמו בישראל"!!

זו הייתה הקלה עצומה, שנתנה לי תחושה שהכול בסדר ואני אסתדר.

הייתי בטוחה שאגיע לג'ונגל מלא בעצים או לארץ שבה הילדים חולים במחלות מוזרות, הרעיון עלה לי לראש כשאחד הילדים בשיעור עיתונות בקיבוץ הביא כתבה גזורה שבברזיל ילדים חולים במחלת הזקנה.

אבל אז הגענו לרחוב ארוך ארוך ולבית נחמד וזר, כשממול יש כיכר.

כאן תוכלו לרכב על אופניים, אבא אמר. ואני התחלתי לחשוב שעכשיו אנחנו משפחה לכל דבר. אבא ואימא ושתי ילדות, ביחד בבית כפי שאמור להיות, ולא קיבוץ עם מלא הפרדות.

להיות פתאום משפחה מאוחדת זה משבר לא קטן. כל אחד מנסה לתפוס בזהירות את מקומו. האוויר היה דליק כך הרגשתי.

ניסיתי לשמור על גבולות בטוחים, אבל כנראה שלא הצלחתי, וזה קרה לי כשהכרזתי (בזהירות יש לומר) בבוקר הראשון : אני לא שותה כאן שוקו ולא חלב, רק מיץ אני מסכימה!!

הייתה דממה!!

ואז הגיע משפט בעייתי מאמי שאמרה שחלב חייבים לבריאות, וכוס אחת ביום אני מחויבת לשתות.

בעיה רצינית מאד.

כי ידעתי שגם אם אסכים זה לא יעבור בגרון ויהיו בעיות. וכך כשכולנו יושבים בארוחת בוקר ראשונה מנסים להיראות רגועים, אני מאותת שאיני רוצה לשתות ואימא נותנת לי מבט הזהרה עם העיניים, כזה שאומר שאבא עוד רגע מתעצבן. ואבא נותן לאימא את אותו המבט ממש, ואני מבינה שאין לי ברירה, אז לאט אני מקרבת את הכוס לפה ולוקחת לגימה, ותוך פחות משנייה מקיאה את הכול מסביב, המטבח הפך לאש מתפשטת בשדה קוצים, ואני עפה לחדרי עם סטירת לחי, ודלת נטרקת בפנים.

וכך בתדהמה אני חושבת שלפני 24 שעות יצאתי מלאת תקווה מביתי הקיבוצי כשכולם מנופפים לי לשלום וכבר אני מרגישה נורא ואיום.

שזו הייתה טעות להסכים, באמת ובתמים חשבתי לי שההחלטה בידי והתייעצו איתי כדי לשמוע את דעתי, אך ברגע הבנתי שאני רק ילדה קטנה, שאינה מחליטה דבר.

ואפילו שבתוכי אני יודעת שמיץ תפוזים ואשכוליות בשבילי זה בריא הרבה יותר משוקו חזק ומגעיל, לא קיבלו את בקשתי והכול בבת אחד נראה מפחיד ועוד פעם לא אנושי.

כמובן שהכול בסופו של דבר נרגע, הוחלט על פשרה שאשתה נס קפה במקום שוקו והקפדתי לא להקיא ולעשות הכול שאבלע ויישאר מסביב נקי.

אך ידעתי בוודאות והבטחתי לעצמי, שבבוא היום שאחליט לבד, לעולם לא אשתה עוד משקאות עם חלב.

למחרת גם התחלנו ללמוד ב"תלמוד תורה" בית ספר דתי עם כיתות קטנות כמו בקיבוץ, ככה להתרגלות.

כמו כל דבר לקחתי את הדת ברצינות. הכרתי את כל התפילות כולם, וביקשתי מההורים להתפלל גם. בהתחלה זה נשמע מצחיק ומבדח, אבל פחות מחצי שנה, כשכל בוקר אני קמה ובכל רם מכריזה "אני מודה", אומרת תפילה לפני שמכניסה את הכוס לפי, ובשישי לא מאפשרת לאמא להדליק נרות באופן סמלי כמו בקיבוץ. ממש דורשת ממנה לשים מטפחת ולומר את התפילה, היא כמובן מסרבת, וכנראה שזה הגיע למקום קיצוני כי אז עזבנו ועברנו לבית ספר יהודי עממי.

והאמת שבקושי היינו בבית ספר, היינו מגיעות שבועות ארוכים אחרי תחילת שנת הלימודי

פחדתי מאד מהמעמד, הכי היה לי חשוב להיות בסדר וכמו כולם, תמיד היו מקבלים את פנינו בסבר פנים חמורות, ילדות סוררות, במקום ללמוד מטיילות.

את דרום אמריקה חרשנו עם חיפושית, אבא אמר שלראות בעיניים, ולחוות את המראות, שווה יותר מכל ישיבה בכתה וללמוד. והאמת שהוא צדק בגדול!! כי תמיד הזיכרונות והמראות מרצדים מול העיניים, מעוררים געגועים למסע שחצה את החיי לשניים.

ברזיל הייתה עבורי "ארץ חדשה", הרגשתי שברחתי מכל הרופאים, המעקבים והבדיקות, הרגשתי רווחה ושמחה לחיות.

פוסטים נבחרים