סודות ששמרתי בלב (5)

הייתי ילדה של "לינה קיבוצית משותפת" ישנתי בגן בחדר הראשון, הכי קרוב למרפסת ומול המקלחת והשירותים, חשבתי לעצמי שזה מקום ממש טוב כי המחשבה ללכת באמצע הלילה מקצה אחד של הגן לקצה השני, נראה לי מאד מאיים.

כשאת ילדה קטנה בהישרדות ומלאת פחדים, יש לך הרבה מסעות ליליים לשירותים וחזרה למיטה.

שם בפינה הפרטית שלי, במיטה ליד החלון נולדה החרדה.

עולמי הרגשי עוד יקרוס, בינתיים עירית חברתי הקטנה בעצמה, לקחה "אחריות" מלאה עלי בלילות!! על הפחדים, על תחושת הנמלים שמציפים את מיטתי והניסיונות הנואשים שלה להבהיר לי שזה לא אמיתי. היא הפכה את השמיכה והדליקה את האור כמה פעמים שרק היה צריך. אבל אני טיילתי בין המיטה שלה לשלי, ובכולם היו נמלים.

ולפעמים כשלא נמצא כל פתרון אחר, עירית ליוותה אותי לפינת בובות, שם היו משאירים לנו אור, והייתי נרדמת כשאני מתבוננת על כפות רגליי ומוודאת שהנמלים לא באות.

מטפלת חסרת סבלנות מוקדם בבוקר, הייתה שולחת אותי לחדרי ואומרת: "אביבית, את שוב כאן? תחזרי למיטה שלך כבר עוד מעט קמים". לא זוכרת מה הרגשתי, בטח עייפות שתלווה אותי שנים ורצון להיות מתחת לשמיכת פוך חמים, שייתן לי בטחון והגנה מההתמודדויות כולן.

התהלכתי עם אור גדול בתוכי, כזה שניסה לעודד ולהזכיר לי תמיד מי אני, ובחוץ היה לי חשוך, לא הצלחתי להוציא את האור הזה, לבטא אותו במילים, כל כך רציתי שיידעו שאני מרגישה מיוחדת, שיש בי להבה גדולה וחלומות, שהילדה הקטנה שרואים מבחוץ, זו שקשה לה ללכת וצריכה עזרה ועידוד, זו אני אבל לא באמת. בתוכי יש אחת ענקית שרוצה לצאת. כזאת זורחת כמו שמש, יצירתית, שמחה, מצחיקה.

אבל לא הצלחתי.

והחשיכה התחילה לסגור עלי, כך הרגשתי.

ואז היא באה לבקר לראשונה, זה היה כשהשתחררתי מהצבא וחזרתי לקיבוץ, עבדתי בבית תינוקות, הייתי צעירה ואהבתי שסומכים עלי, ונותנים לי אחריות.

אך פתאום, ללא שום התראה באמצע היום הרגשתי לא שייכת בתוך הגוף, נרדמו לי האצבעות, והפחד הפך לטירוף. רצתי בכל כוחי למרפאה, זו הייתה שעה ריקה כזאת מאנשים, ואני התפרצתי לאחד החדרים, ישב שם הרופא, והבין מיד מה קורה לי, הוא קם ונתן לי חיבוק. החזיק לי קרוב את היד והסביר לי שאני בהתקף חרדה, נשאר איתי כמה זמן שהייתי צריכה, נתן לי כדור והציע לי שאלך לנוח, הרגשתי יותר טוב למחרת, אך חיי החלו להשתנות לבלי היכר מאותו היום.

הבנתי שחרדה זו לא רק מילה.


ההתמוטטות והשבר לא אחרו לבוא. זה קרה לי בחדר אוכל בערב רגיל אחרי הלימודים, לפתע לא יכולתי להכיל את הרעש והאנשים. אמא הייתה לידי, וביקשתי שרק תוציא אותי משם מהר, נכנסתי למיטה ולא רציתי לצאת יותר.

היא הייתה גדולה ועוצמתית ואיימה לסחוף את הכול, את הרעיון הקיבוצי, והעולם הרגשי שלי, את התקווה אם נותרה, ואת החלומות לעתיד אם היו, היה סוער וחשוך והיא חלחלה והזדחלה, הרימה ראש והורידה מחדש. ואני עדיין נאחזתי בחלום נעוריי, להיות מיילת.

למדתי בבית ספר לסיעוד, הקיבוץ שלח אותי, והתנאי שאהיה מיילדת היה שאעבוד במרפאה שנה בקיבוץ. קטן עלי חשבתי, החלום שלי גדול.

לא לקחתי בחשבון שיכול להיות שכל זה לא עומד לקרות.

עם כדורי הרגעה וייאוש תהומי, הייתי בטוחה שאני הולכת למות, שבא סופי.

הייתי באמצע הלימודים ובבית ספר לסיעוד מאד רצו לעזור, שאחזור.

אז קבעו לי פגישה עם פסיכיאטר, ובאתי. ושם במחלקה הפסיכיאטרית הוא חיכה, לקח אותי ל"טיול" במסדרונות לבנים ושאל אותי, את יודעת לאן הדלת הזו מובילה? אמרתי שלא.

הוא אמר שכאן עוזרים לאנשים לחזור לתפקד. אז אני צריכה להחליט אם אני חוזרת ללימודים או נשארת כאן שיעזרו לי לתפקד ולהחלים.

כמובן שאמרתי שאני חוזרת ללמוד. ושאלתי אותו איך אני אעשה את זה? הוא ענה שאני עושה בחירה ואני צריכה לעמוד מאחוריה. ויחד עם זאת הוא רשם לי על דף את הטלפון שלו האישי, ואמר לי פעם בשבוע ניפגש, ואם קשה לי מאד אני יכולה להתקשר אליו. כולם אמרו שהוא קשוח, מנהל המחלקה, אבל עבורי הוא היה משען בטוח ואנושי לכל התקופה.

וכך חזרתי לכתה ללמוד, זה היה רגע אחרי שעדיין הייתי בטוחה שאני עומדת למות.

ושם מול כל העיניים המביטות חלקן בחמלה, חלקן בריחוק, נכנסתי לכתה. הגוף ישב על הכיסא, הנפש הייתה רחוקה.

בהפסקה התקרבה אלי חברה ללימודים, והציעה לי לבוא לגור איתה, עד שארגיש יותר חזקה.

עד היום הרגע הזה עומד אל מול עיני. היא אספה אותי אליה ושמרה עלי, מה שהיא עשתה בשבילי, זה גדול מכל מה שאוכל לתאר, היא לא הייתה היחידה זכיתי בהרבה הרבה יותר. התחלתי להבין שבעולם הזה יש מי שמגן ושומר על תהליכים שיש לעבור. נפתחתי לעולם הרוח ואיתו נפתח לי שער שדרכו אוכל לעבור ולפגוש את עצמי מחדש.

את לימודי הסיעוד לא הצלחתי כמובן במצבי לסיים, הייתי צריכה לטפל בעצמי, וכפרס ניחומים אמרו לי שמתי שארצה אוכל לחזור ולהמשיך מהיכן שהפסקתי ללמוד, אבל אני ידעתי בתוכי שהפרק הזה בחיי נסגר.

הלימודים הסתיימו ולא ידעתי כיצד לספר את זה להורים, לקיבוץ, אז פשוט לא דיברתי ונשארתי עד סוף השנה, בלי ללמוד. עד היום איני מבינה כיצד זה התאפשר, נראה לי שפשוט סיכמו ביניהם להניח לי, להבין להסתגל ואז לחזור לקיבוץ. לשמחתי חזרתי לזמן קצר בלבד כי אהבה גדולה כבר החלה למלא את חיי ולא הייתי לבד.

הרבה נכתב ונאמר על ה"לינה הקיבוצית המשותפת" אני הייתי שם, ועד היום אני נבנית על אותן הריסות, מתעקשת לבנות בחיי אדמה יציבה לרגליי, אך תמיד מאי שם אדמת ילדותי קוראת לי לבוא, מבקשת שאעזור לילדה הקטנה שנשארה לבדה בלילות, במיטה או אולי בפינת הבובות, לסלק אחת ולתמיד את כל הנמלים מהמיטה בחושך ולהדליק לה אור שישאר לידה שיגן שישמור.

פוסטים נבחרים