סודות ששמרתי בלב (6)

ימי ההולדת שלי תמיד ריגשו אותי במיוחד, הייתי קמה בבוקר חגיגית מבפנים. ההורים תמיד דאגו לשים ליד המיטה בגן, שולחן קטן עם ממתקים. סיפרו לי שבאה פייה בשעה שאני ישנה הכי עמוק, ובמיוחד לכבודי מסדרת. הרגשתי מיוחדת, נרגשת שמחה.

בוקר אחד בשנה היה לגמרי שלי, לא היו פחדים ולא חששות, רק מלא דמיונות על היום הקסום שעומד להגיע. אפילו כל המטפלות היו נחמדות במיוחד. וחיכיתי בהתרגשות אין קץ שייקחו אותי לבחור מתנה. היה ארון של מתנות בבית הליבנה, עם מנעול ומפתח. וזה היה מרגש במיוחד כשהמנעול היה נפתח.

מלא מלא מתנות בכל המדפים, וכילדת יום הולדת הייתי בוחרת לי מתנה, לפעמים אפילו שתיים, אם אחת הייתה קטנה.

יום ההולדת תמיד היה נגמר בבכי, בייאוש ובאכזבה נוראית, היה פער עצום בתוכי שלא ניתן היה למלא, עשורים רבים סיימתי את יום הולדתי בבכי, לא ידעתי למה והתביישתי לספר שתמיד רציתי עוד קצת יותר.

כשאבא ביקש שאכין לאמא עוגה ליום הולדתה, מיד התחברתי לתחושה הזאת שחשוב שתהיה כמה שיותר שמחה, לא משנה כמה זה קשה ולא הגיוני לבקש מילדה בת 11 לעשות את כל זה לבד, הכוונה הייתה כמובן טובה.

נלחצתי מאד, אבל לא היה לי קול להגיד שזה גדול עלי, שזה מלחיץ שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. אז שתקתי, ותכננתי ובטוח שכמה לילות לא ממש ישנתי. בבוקר יום ההולדת של אמא הלכתי מוקדם למטבח של הקיבוץ, לקחתי את כל המצרכים שרשמתי לי על הדף. וחזרתי לכתה, כן לכתה, שמרתי את כל ה"פרודוקטים" מתחת למיטה. ובשעת צהרים כשהכול היה כבר נקי ומסודר, התחלתי בהכנות. ואני שראיתי את אמא מכינה כל כך הרבה עוגות ועוגיות בחדר, ידעתי מה לעשות.

אז הכנתי לה עוגה לתפארת, באמת שיצאה לי גבוהה ויפה. והכנתי קרם, וחתכתי באמצע, ושמתי שכבה נדיבה, וציפיתי את כל העוגה מסביב, והשארתי גם חלק לבן לכתוב לה מזל טוב ולצייר פרח. והייתי נרגשת מאד מאד.

רועדת מהתרגשות חיכיתי שתגיע השעה שהולכים לחדר של ההורים, זה כבר לא היה כמו בגן, אבל ידעתי שהם בטח ישנים, ורציתי להגיע כשהם ערים, היה לי חשוב שיהיה מרשים ומרגש, דמיינתי איך אני נכנסת עם העוגה ביד, וכמה זה מרגש ומפתיע את אמא.חשבתי שעוד רגע מתפוצץ לי הלב מהתרגשות.


ילדה בת 11 הולכת עם עוגה מעשה ידיה בידה בשבילי הקיבוץ.

ואז הגעתי ולקחתי נשימה עמוקה, כי הלב החסיר הרבה פעימות והידיים רעדו לי.

לא הרגשתי כל כך יציבה אבל לא יכולתי להחזיק במעקה, כי החזקתי את העוגת יום הולדת שהכנתי לאמא. והתחלתי לעלות במדרגות, שש מדרגות עד לדלת הכניסה לחדר.

במדרגה השלישית מעדתי, והעוגה צנחה לי מהיד ברווח שבין המדרגות, ישר למחסן שהיה מתחת.

אבא שמע רעש ויצא, הוא ראה אותי במצב שהרגשתי כמביך ומשפיל ביותר, אני ברווח שבין המדרגות והידיים שלי מלוכלכות מקרם ורק המגש בידי.

הוא התחיל לצחוק וחיבק אותי, אמר לי לא נורא. אבל אני נשברתי שם על המדרגות. ואבא עדיין צחק. אני חושבת שהוא הבין מה הוא עשה בבקשה הזאת להכין עוגת יום הולדת, אבל הוא לא ביקש סליחה, או הודה שטעה הוא רק צחק וחיבק, ואז אמא יצאה. נראה לי שהיא כן הבינה מה קרה, כי היא ניגשה אלי באמת בהרבה אהבה, ואמרה לי שלא הייתי צריכה, שיכולתי פשוט לצייר לה ציור, שהיה משמח אותה באותה המידה, אבל אני רק ראיתי את העוגה המושקעת והמפורקת שלי מרוחה על רצפת המחסן, ויעברו עוד שנים עד שארד במינונים, עד שאבין שמתנות זה ביטוי לקשר ואהבה, אך האהבה היא באמת אחרת, היא לא מבקשת אינסוף השקעה מבחוץ כדי לקבל הערכה, כבוד ושייכות, אפשר פשוט לאהוב מפנים, זה רך ושליו ונעים.


פוסטים נבחרים