הספה האדומה של אבא

היא יושבת על ספה אדומה ותמיד נזכרת באביה היא יושבת על ספה אדומה ויודעת בלבה היטב שאם רק יבוא מיד תקום, תפנה לו מקום, שירגיש בנוח

שירגיש בבית. רק שיבוא... היא יושבת על ספה אדומה ומרגישה שזו הספה שלו, של אביה החלקאי - שתמיד כשחזר משדות האבוקדו ישבה לידו והביטה כיצד חולץ את נעליו במפתן הבית, ובתנועות מהירות קם ונכנס למקלחת ועוד רגע ממש ידעה שיצא וישב לנוח על הספה האדומה אמא תגיש לו קפה שחור והיא תנסה לא להפריע את מנוחתו לא בטוח שתצליח, כי יש לה המון לספר - ואז תדבר כאוות נפשה וכשתרים את עיניה לקבל אישור ותמיכה, תראה שנרדם. פעמים רבות היא נזכרת... כמה מהיר וחזק וגבוה היה אביה כמה ביטחון ואהבה העניק לה ואיך זה נגמר כל כך עצוב בסוף... מחלה של שנים ארוכות כופפה את הכל, שינתה אותו מהיסוד והוא לא תמיד זכר מי היה.. לעיתים כשהגיעה, הוא שאל אותה: מי היא? ובסבלנות אין קץ ואהבה אמרה לו את שמה תמיד ליטפה ונגעה בו והוא חייך אליה, ידע תמיד בתוכו, שהיא שם איתו, בתו. אביה כבר שנתיים איננו נגמר הסבל, נשאר רק זכרון וגעגוע... ובכל ספה אדומה- לרגע דמותו מתיישבת

עוטפת אותה בחום ואהבה

והיא נזכרת

פוסטים נבחרים
פורסם לאחרונה